לפני כמה ימים חזרתי מארצות הברית. המדינה מדהימה, מהמקומות האלו שאפילו סתם ללכת ברחוב זה כיף. השתדלתי להסתכל גם בטלוויזיה מידי פעם, לקרוא את העיתונים ולנסות לראות מה קורה דרך העדשה האמריקאית, ולא רק דרך הסיקור הישראלי.
היינו בשבועיים של הוועידות המפלגתיות, וההתרחשות הייתה בהחלט מעניינת. חזרתי עם כמה מסקנות, הנה הן:
- המדינה לא מפסיקה לדבר על הבחירות. לא משנה מתי תדליקו את הטלוויזיה, הכותרת תהיה על טראמפ או הילארי. זאת אומרת, אם תפתחו את פוקס ניוז הכותרת תהיה על טראמפ, אם תפתחו את CNN הכותרת תהיה על הילארי.
- אולי אנחנו רואים את טראמפ רק כגזען וחשוך, אבל לא כך הוא מצטייר ברחוב האמריקאי. אנשים רואים אותו בתור מישהו שיכול להקל על המשק, לעזור לחברות להפסיק לייצר בסין ולהתחיל לייצר בארה"ב, לבנות מקומות תעסוקה ולהילחם במה שאף אחד לא מעז להילחם. באיזה שהוא מקום, Fuck The System.
- מצד שני, הרבה אנשים רואים את טראמפ כהכי System. הם חושבים שמיליארדר, שנמצא עמוק בבורסות ובבנקים, לא באמת יכול להילחם בהם. "אתם תתנו לסוחר סמים ללמד את הילדים שלכם לא לעשן?" שאל אותנו אמריקאי שדיברנו איתו. בקיצור, ברני סנדרס הוא לא.
- את טראמפ אפשר לסכם בצורה מאוד פשוטה. התקשרות מנסה לצייר את המועמד כלא יציב, מופרע והכי לא נשיאותי. הבעיה שלו היא שהוא פשוט עוזר להם בזה. כל יום מחדש, לפחות חמש פעמים.
- הילארי מצטיירת כפוליטיקאית, במובן הרע של המילה. לא אוהבים אותה מאוד, אבל "יודעים מה הנזק שהיא עלולה לעשות", בניגוד לטראמפ.
- למרות זאת, יש התרגשות מכך שלראשונה אישה מועמדת לנשיאות, זה בהחלט צעד משמעותי. עצוב רק שהוא קורה עשרות שנים אחרי מדינות כמו בריטניה, גרמניה, ואפילו ישראל.
- לא רק הילארי. אליזבת וורן וגם מישל אובמה בלטו מאוד בנאומיהן בוועידה הדמוקרטית. מישל הוכיחה שהיא ממש לא על תקן אשתו של, ונדמה היה ששתיהן נואמות כאילו הן בעצמן מתמודדות לנשיאות. נאומים כריזמטיים, סוחפים, משכנעים ומרשימים. קלינטון היא האישה הראשונה לרוץ לתפקיד כזה, אבל נראה כאילו היא ממש לא האחרונה.
- בדיוק כמו בישראל בשנים האחרונות, אף אחד לא אוהב את המועמדים, את שניהם. השאלה היחידה היא מי פחות גרוע מהשני. וכמו שלמדנו כאן על בשרנו, אנחנו לא באמת יכולים לדעת מי ינצח.
- אגב, גם בבריטניה בבחירות האחרונות היו טענות דומות, ששני המועמדים לראשות הממשלה לא באמת טובים. יכול להיות שמשבר המנהיגות הזה יותר רחב ממה שאנחנו רואים?
- לעמוד ליד הגראונד זירו, לראות את מגדל החירות החדש, לדעת מה קרה כאן ומה יש עכשיו, זה עושה משהו.
- משולש פיצה, מטר מהTime Square, עולה דולר. פחות מארבעה שקלים. משולש פיצה טעים וטוב פי אלף מישראל, במקום הכי יקר בעולם, עולה שליש מכאן.
- בעצם, הומלס יכול להיות שבע גם אם מישהו אחד נתן לו רק שטר אחד.
- תכלס, אפשר ללמוד הכל על המדינה דרך פיצה.
- אגב הומלסים, אתם יכולים לנחש שלהומלס הבא תרמתי בשמחה.
- זה שעל גלידה מופיעה תמונה של מנחה תוכנית הלילה ג'ימי פאלון, לא הופך אותה לגלידה טובה. תמונה של מנחה תוכנית הלילה סטיבן קולבר לעומת זאת, כן.
- אגב סטיבן קולבר, הייתי בצילומים של אחת התוכניות שלו בניו יורק. אין ספק שמנחה תוכנית הלילה אולי הטובה ביותר בעולם הוא אדם מוכשר, מצחיק, חכם מאוד, ושוב מוכשר. אבל מעל הכל, הוא חרוץ בצורה לא רגילה.
- אפילו בזמן הפרסומות, הוא לא נח לרגע. עובר על טקסטים, מתקן ומשייף, מצלם תוכנית שלמה כמעט בטייק אחד (בתוכנית שלמה הוא חזר על משפט פעם אחת, כשבתוכניות אחרות חוזרים לפעמים על כמה קטעים פעמיים שלוש). לשאלות של הקהל הוא יודע לאלתר מהר ובצורה בהחלט מרשימה. בקיצור, אמריקה.
- אם תרצו להגיע אל בתי הנבחרים האמריקאים, בסך הכל תצטרכו לעמוד בתור לא ארוך במיוחד, בלי שום תאום מראש. לבית הנבחרים הניו יורקי למשל, לא תצטרכו אפילו לעמוד בתור כמעט, ואפילו תוכלו להגיע אל אולם המליאה. אל כנסת ישראל אפילו אנשים שזו עבודתם, כמו תומר אביטל מ100 ימים של שקיפות למשל, צריכים להילחם על אישורי הכניסה. איפה הם ואיפה אנחנו.
- באנג'י זה כיף.
- ללא ספק המראה הכי מדהים בטיול היה בסנטרל פארק. כלומר, מאות אנשים שמחזקים טלפונים ומחפשים פוקימונים בסנטרל פארק. ובמיוחד הרגע שמישהו צועק שיש פוקימון כמה רחובות משם, ומאות אנשים פשוט רצים בכבישים אחריו.
- בעצם, בכל אתר מעניין שהיינו בו, בכל כיכר או רחוב גדול, בין עשרות למאות אנשים חיפשו פוקימונים. אם חשבנו שבארץ זה טרנד, לא ראינו כלום. עזבו אתכם בחירות, טראמפ והילארי. יש דבר אחד שמעניין את כולם. הפוקימון פשוט השתלט על העולם.
קצר וקולע 
תגובות אחרונות