אז זהו, אני מתגייס

אמ;לק: אני מתגייס תכף, ומסכם שנה וחצי של חופש

אז זהו. לפני בערך שנה וחצי סיימתי את הבגרות האחרונה, ואחרי מסיבת סיום חגיגית יצאתי לחופש הגדול הכי גדול שהיה לי. כן, שנה וחצי. ככה זה כשאתה כל כך קטן. שנה וחצי לעשות מה שאני רוצה, בלי שום מחויבות לכלום. ניסיתי לנצל כל רגע, להגשים את החלומות, לעשות ולנסות דברים חדשים.

עבדתי בצוות האלגוריתמים של Earlysense, חברת סטארטאפ של מכשור רפואי. זכיתי לראות מבפנים את הפיתוחים הטכנולוגיים החדשניים, המתוחכמים והמתקדמים ביותר שיש בתחום; לקחתי חלק בכמה מחקרים פורצי דרך; למדתי לעומק תחומים חדשים ומעניינים במדעי המחשב. גם ראיתי מקרוב איך עובדת חברה גדולה ומקצועית. אחרי שנים שבהן כתבתי קוד בעיקר בשביל עצמי, ומקסימום בשביל להראות למורה או לבוחן, למדתי איך עובדים יחד עם הרבה אנשים, ויוצרים משהו ביחד. ראיתי מקרוב את התהליכים, אבל גם חוויתי את האווירה המיוחדת של התעשייה הזאת. בעיקר, הרגשתי שמדברים אלי בגובה העיניים, וזה בהחלט לא מובן מאליו.

החלטתי להגשים את אחד החלומות הכי ישנים שלי, ולהרגיע את הג'וק שיושב אצלי מאז שאני ממש קטן. הייתי על הסט של כל התוכניות הכי אהובות עלי. ארץ נהדרת, גב האומה, אנחנו במפה, משיח, היום בלילה עם גורי אלפי (גם אצל אורלי וגיא, אבל זה כבר בפסקה הבאה). ראיתי ממרחק של כמה מטרים את היוצרים והקומיקאים האהובים עלי בפעולה. ראיתי אותם יוצרים בדיחות, מאלתרים, מתפעלים הפקה שלמה, ובעיקר מצליחים להצחיק. אפילו על התוכנית שאני באמת הכי אוהב, The Late Show with Stephan Colbert, לא וויתרתי, וראיתי באולפן שבשדרות ברודוואי ליד הטיימס סקוור תוכנית אחת. אין ספק שהרגע שבו ראיתי את אחד ממנחי הטלוויזיה הכי טובים בעולם ממרחק של מטר, היו אחד הרגעים הכי שווים שהיו לי. וסליחה, גם לי מותר מידי פעם להתלהב כמו מעריצה בת 12.

כתבתי בלוג פוליטי. כתבתי את מה שאני חושב על מה שקורה במדינה ובעולם, בתקופה של בחירות סוערות (וגם קצת הזויות). חקרתי מסמכים, חפרתי בספרי תקציבים, שמעתי נאומים והקלדתי ציטוטים, הכל כדי להבין כמה שיותר על מה שמתרחש. דיברתי על הבלוג אצל אורלי וגיא, יחד עם הבלוגר הפוליטי המצוין תומר אביטל. ניסיתי להגיד שגם אנחנו כאן, גם עלינו הפוליטיקה משפיעה וגם לנו היא רלוונטית. זאת גם הזדמנות טובה להגיד תודה למאות (!) הגולשים על אלפי (!!!) הכניסות. לא, זה פשוט לא נתפס. לפתוח את הסטטיסטיקות כל פעם מחדש היה מדהים. אפילו קצת התמכרתי לראות את המספרים מתעדכנים כמה דקות אחרי שאני מעלה פוסט. אני מקווה שהצלחתי להשפיע קצת על דעתם של אנשים, לתת זווית קצת אחרת לאירועים שמתרחשים פה. אין רגע יותר כיפי מלפגוש מישהו ברחוב אחרי ששנים לא נפגשנו, ולשמוע שהוא אוהב לקרוא אותי, או לקבל הודעה באינבוקס ממישהי שלא מפספסת אף פוסט. תודה רבה לכולכם על הפידבקים החיוביים, וגם על הטוקבקים הזועמים. תכלס, גם לשמוע ממישהו שהוא לא מסכים איתי, או לשמוע ממישהו שקורא באדיקות קורא כל פוסט שלי כדי למצוא מה לא נכון בו, זה אומר לך שאתה בכיוון הנכון.

וגם ניהנתי, או לפחות השתדלתי. פגשתי חברים, הלכתי להופעות, יצאתי לפאבים. חגגתי 18 (וגם יומולדת 17 הייתה בתקופה הזאת) ואיכשהו אני מרגיש קצת הבדל בין לפני לאחרי. טיילתי, גם בארץ וגם בחו"ל. השתתפתי בתחרויות וראיתי פרויקטים מדהימים. גם קצת גלשתי, ונחתי, וטיפה למדתי. גרתי ברחובות והייתי המון בתל אביב. ובתכלס, נהנתי. אהבתי את כמעט כל מה שעשיתי (ועל מה שלא, וויתרתי). הייתי עם אנשים מדהימים, וגם הכרתי אנשים מדהימים. ניהנתי.

אז זהו. עוד כמה שעות יקראו בשם שלי, ואני אעלה על האוטובוס אל הבקו"ם. כמה שעות אחרי זה אני אהיה כבר על מדים, בדרך אל הטירונות. אני בטוח שיהיה לי מעניין ומספק, ואני גם מקווה שאצליח לתרום משהו. אני לא באמת יודע מה יהיה, אבל אני אופטימי.
שנה וחצי של חופש מסתיימות, וזה קצת לא נתפס. תודה רבה לכל מי שהיה חלק מהתקופה הנהדרת הזאת. לא יכולתי לבקש חופש יותר טוב ממה שהיה לי.

אז אחרי כל כך הרבה ימים נפלאים – צהל צהל, כבר באים.