אז זהו. לפני בערך שנה וחצי סיימתי את הבגרות האחרונה, ואחרי מסיבת סיום חגיגית יצאתי לחופש הגדול הכי גדול שהיה לי. כן, שנה וחצי. ככה זה כשאתה כל כך קטן. שנה וחצי לעשות מה שאני רוצה, בלי שום מחויבות לכלום. ניסיתי לנצל כל רגע, להגשים את החלומות, לעשות ולנסות דברים חדשים.
עבדתי בצוות האלגוריתמים של Earlysense, חברת סטארטאפ של מכשור רפואי. זכיתי לראות מבפנים את הפיתוחים הטכנולוגיים החדשניים, המתוחכמים והמתקדמים ביותר שיש בתחום; לקחתי חלק בכמה מחקרים פורצי דרך; למדתי לעומק תחומים חדשים ומעניינים במדעי המחשב. גם ראיתי מקרוב איך עובדת חברה גדולה ומקצועית. אחרי שנים שבהן כתבתי קוד בעיקר בשביל עצמי, ומקסימום בשביל להראות למורה או לבוחן, למדתי איך עובדים יחד עם הרבה אנשים, ויוצרים משהו ביחד. ראיתי מקרוב את התהליכים, אבל גם חוויתי את האווירה המיוחדת של התעשייה הזאת. בעיקר, הרגשתי שמדברים אלי בגובה העיניים, וזה בהחלט לא מובן מאליו.
החלטתי להגשים את אחד החלומות הכי ישנים שלי, ולהרגיע את הג'וק שיושב אצלי מאז שאני ממש קטן. הייתי על הסט של כל התוכניות הכי אהובות עלי. ארץ נהדרת, גב האומה, אנחנו במפה, משיח, היום בלילה עם גורי אלפי (גם אצל אורלי וגיא, אבל זה כבר בפסקה הבאה). ראיתי ממרחק של כמה מטרים את היוצרים והקומיקאים האהובים עלי בפעולה. ראיתי אותם יוצרים בדיחות, מאלתרים, מתפעלים הפקה שלמה, ובעיקר מצליחים להצחיק. אפילו על התוכנית שאני באמת הכי אוהב, The Late Show with Stephan Colbert, לא וויתרתי, וראיתי באולפן שבשדרות ברודוואי ליד הטיימס סקוור תוכנית אחת. אין ספק שהרגע שבו ראיתי את אחד ממנחי הטלוויזיה הכי טובים בעולם ממרחק של מטר, היו אחד הרגעים הכי שווים שהיו לי. וסליחה, גם לי מותר מידי פעם להתלהב כמו מעריצה בת 12.
כתבתי בלוג פוליטי. כתבתי את מה שאני חושב על מה שקורה במדינה ובעולם, בתקופה של בחירות סוערות (וגם קצת הזויות). חקרתי מסמכים, חפרתי בספרי תקציבים, שמעתי נאומים והקלדתי ציטוטים, הכל כדי להבין כמה שיותר על מה שמתרחש. דיברתי על הבלוג אצל אורלי וגיא, יחד עם הבלוגר הפוליטי המצוין תומר אביטל. ניסיתי להגיד שגם אנחנו כאן, גם עלינו הפוליטיקה משפיעה וגם לנו היא רלוונטית. זאת גם הזדמנות טובה להגיד תודה למאות (!) הגולשים על אלפי (!!!) הכניסות. לא, זה פשוט לא נתפס. לפתוח את הסטטיסטיקות כל פעם מחדש היה מדהים. אפילו קצת התמכרתי לראות את המספרים מתעדכנים כמה דקות אחרי שאני מעלה פוסט. אני מקווה שהצלחתי להשפיע קצת על דעתם של אנשים, לתת זווית קצת אחרת לאירועים שמתרחשים פה. אין רגע יותר כיפי מלפגוש מישהו ברחוב אחרי ששנים לא נפגשנו, ולשמוע שהוא אוהב לקרוא אותי, או לקבל הודעה באינבוקס ממישהי שלא מפספסת אף פוסט. תודה רבה לכולכם על הפידבקים החיוביים, וגם על הטוקבקים הזועמים. תכלס, גם לשמוע ממישהו שהוא לא מסכים איתי, או לשמוע ממישהו שקורא באדיקות קורא כל פוסט שלי כדי למצוא מה לא נכון בו, זה אומר לך שאתה בכיוון הנכון.
וגם ניהנתי, או לפחות השתדלתי. פגשתי חברים, הלכתי להופעות, יצאתי לפאבים. חגגתי 18 (וגם יומולדת 17 הייתה בתקופה הזאת) ואיכשהו אני מרגיש קצת הבדל בין לפני לאחרי. טיילתי, גם בארץ וגם בחו"ל. השתתפתי בתחרויות וראיתי פרויקטים מדהימים. גם קצת גלשתי, ונחתי, וטיפה למדתי. גרתי ברחובות והייתי המון בתל אביב. ובתכלס, נהנתי. אהבתי את כמעט כל מה שעשיתי (ועל מה שלא, וויתרתי). הייתי עם אנשים מדהימים, וגם הכרתי אנשים מדהימים. ניהנתי.
אז זהו. עוד כמה שעות יקראו בשם שלי, ואני אעלה על האוטובוס אל הבקו"ם. כמה שעות אחרי זה אני אהיה כבר על מדים, בדרך אל הטירונות. אני בטוח שיהיה לי מעניין ומספק, ואני גם מקווה שאצליח לתרום משהו. אני לא באמת יודע מה יהיה, אבל אני אופטימי.
שנה וחצי של חופש מסתיימות, וזה קצת לא נתפס. תודה רבה לכל מי שהיה חלק מהתקופה הנהדרת הזאת. לא יכולתי לבקש חופש יותר טוב ממה שהיה לי.
אז אחרי כל כך הרבה ימים נפלאים – צהל צהל, כבר באים.
דונלד טראמפ. החידה שמטריפה את העולם בשנה האחרונה. אף אחד לא מצליח להבין איך הוא הגיע עד לשם. בשנת 2000, כשמשפחת סימפסון דיברו בצחוק על "הנשיא טראמפ" העתידי (שכבר אז היה אישיות תקשורתית ססגונית), זה היה מופרך לחלוטין.
כאשר טראמפ הכריז על הריצה לנשיאות, מיהר סטיבן קולבר, שהיה בפגרה של כמה חודשים בין תוכניות טלוויזיה שונות, להעלות ליוטיוב פרודיה על ההכרזה. הוא הסביר מאוחר יותר ש"היינו בטוחים שטראמפ לא ישרוד עד שאחזור לשדר בטלוויזיה, ולא רצינו לפספס הזדמנות לצחוק עליו". ובכן… בסופו של דבר, נאלץ סטיבן לדבר עליו כמעט בכל תוכנית. איך לעזאזל הוא הצליח להגיע כמעט הכי קרוב שאפשר לנשיאות ארצות הברית?
אולי דווקא כי הוא לא עושה את מה שציפו ממנו, הוא מגיע הרבה יותר רחוק ממה שציפו ממנו.
דונלד טראמפ הצליח בחודשים האחרונים להגדיר מחדש את גבולות הפוליטיקלי קורקט. כלומר, את גבולות החוסר בפוליטיקלי קורקט. החל מאוגוסט 2015, אז הוא התחיל את הקמפיין שלו לנשיאות, הוא אמר את כל מה שאסור לו להגיד, ועשה את כל מה שאסור לעשות. ובכל זאת, הוא עומד על בערך 40 אחוזי תמיכה. גם אם הוא לא יגיע לנשיאות (כפי שמסתמן כרגע), חייבים להודות שהתמיכה שהוא זוכה לה היא מרשימה.
טראמפ זוכה לתמיכה הכל כך משמעותית הזו, למרות שאף אחד לא חשב שהוא ישרוד את הפריימריז. אולי דווקא כי הוא לא עושה את מה שציפו ממנו, הוא מגיע הרבה יותר רחוק ממה שציפו ממנו.
אומנם זה קצת השתנה בשבועות האחרונים, אבל במהלך השנה וחצי שבה רץ טראמפ לנשיאות הריטואל היה קבוע – דונלד אומר משהו מטורף, התקשורת כולה עוסקת יומיים בכמה שטראמפ מסוכן וכמה אף אחד לא יצביע לו בגלל זה. ואז באים הסקרים, שרוצים להראות כמה הוא נחלש, ובעצם מגלים שטראמפ רק מתחזק. זה באמת נשמע מטורף.
צריך לזכור, שטראמפ לא נחת משום מקום. הוא אחד מאנשי העסקים המפורסמים ביותר באמריקה, ואחד מהאישים הבולטים בתרבות האמריקאית בשנים האחרונות. איפה שלא תסתובבו במנהטן תראו את השם שלו, על מגדלי טראמפ הרבים. הפנטאוז שהוא מחזיק באחד המגדלים המרכזיים שלו מרוהט כולו בזהב. גם בווגאס תוכלו לבקר באחד מבתי הקזינו של חברת "טראמפ". הוא הנחה, הפיק והשתתף בתוכניות ריאליטי רבות. באתר IMDB הוא מאוזכר למעלה מ200 פעמים בסרטים וסדרות, בהן שיחק והופיע (בעיקר בתפקיד עצמו). הוא תמיד נוסע במחלקה הראשונה – של מטוס ה"טראמפ פורס 1". מטוס הבואינג 757 הפרטי שלו (כן, בואינג 757 פרטי) כולל חדר שינה, חדר טלוויזיה עם מערכת קולנוע, חדר אוכל, אמבטיה מצופה זהב, ועוד חדרים מנקרי עיניים. אין שום תיעוד רשמי להונו של טראמפ, אבל זה לא באמת משנה – טראמפ חיי את חייו כאחד האנשים העשירים ביותר באמריקה.
"תן לי דולר או שאני מצביע טראמפ" | צילום: עומרי גורן
פצצת רייטינג לזמן קצוב
האמת, שאחת הסיבות שטראמפ התחזק נעוצה בכך שהתקשורת לא האמינה בו. רוב העיתונאים חשבו מצד אחד שהוא לא ישרוד את השבועות הראשונים. מצד שני, הם מכירים אותו טוב ויודעים איזו פצצת רייטינג הוא. הם הבינו מהר מאוד שיש להם מתנה ענקית לפרק זמן קצוב, והם רצו לנצל אותה.
מיד אחרי שטראמפ החל את המירוץ לנשיאות, לא היה אחד בתקשורת שלא דיבר עליו. אף אחד לא רצה לפספס את זה. בכוונה מאוד ברורה, נתנה התקשורת במה מאוד נרחבת לטראמפ. כמובן, דאגו העיתונאים לבקר אותו כל פעם שהציגו את דבריו, אבל נדמה כאילו זה לא ממש השפיע.
לפני כמה חודשים ביקרתי באולפנים של אחת מתוכניות הסאטירה המרכזיות כאן בארץ, ושוחחתי קצת עם הצוות. שאלתי אותם על אחד הפוליטיקאים הישראלים המפורסמים והפרובוקטיביים, שעלה לכותרות באותו יום. לפני שהספקתי לסיים את השאלה, הם ענו בצורה מאוד חדה – בתוכנית שלהם לא נשמע עליו מילה. הם החליטו מראש לא לתת במה לפרובוקציות שלו, גם כאשר הם מבינים שזה עלול לגרום להם לפספס אייטמים שיכלו להיות פופולריים מאוד. לפי דעתי, זה צעד אמיץ.
תמיד כדי ללכת נגד הזרם צריך להיות אמיצים. בטח ובטח כשאתה עלול להפסיד מזה משהו, במקרה הזה רייטינג. כנראה גם שבסופו של עניין זה לא באמת משנה. אותו פוליטיקאי פרובוקטיבי זכה לתהילה גם בלי שאותה תוכנית דיברה עליו. טראמפ היה זוכה לכזו תמיכה אפילו אם הייתה מחליטה אחת הרשתות שלא לסקר אותו כלל. אבל העניין הוא גדול יותר.
אם כל הרשתות היו נותנות זמן מסך שווה לכל המועמדים לנשיאות (או, נניח, לכל המועמדים הרפובליקנים לקראת הפריימריז) יש מצב שטראמפ באמת לא היה שורד אותם. אבל אין סיכוי שזה היה קורה. מעטים הם אנשי התקשורת שמוכנים לוותר על רייטינג בשביל משהו שולי ופעוט כמו "טובת המדינה". באמת, אתם חושבים שנהיה מוכנים לוותר על קצת כסף והשפעה בשביל שנוכל לחיות כאן טוב יותר?
תכלס, גם כאן אצלנו השיקול העיקרי הוא רייטינג. רייטינג שמתרגם לכוח, יכולת השפעה וגם כסף. זה מגיע לפעמים משיקולים טובים – אם נדבר רק על "דברים חשובים" ולא יהיה אכפת לנו מרייטינג, אז כשנרצה להגיד משהו חשוב אף אחד לא ישמע אותנו. אבל רוב הפעמים – זה מגיע מהשיקולים המסחריים. זאת כנראה הסיבה שגם כאן, יכולים בקלות לצמוח להם טראמפים פופוליסטים. לא צריך שיהיה קשר בין מה שאתה אומר לעובדות, לא צריך לקיים הבטחות, צריך רק להגיד משהו מספיק פרובוקטיבי, כדי שכל המהדורות יגידו את השם שלך שוב ושוב.
למה בכלל צריך פוליטיקלי קורקט?
אבל אי אפשר להתעלם מעוד דבר חשוב שטראמפ מצליח לעשות. אנחנו יכולים לא לאהוב את מה שהוא אומר, אנחנו יכולים לחשוב שהאמירות שלו מסוכנות ונוראיות, אבל יש אחרים שחושבים אחרת. טראמפ הצליח לזהות בצורה מדהימה, ולהחדיר בשקט בין פרובוקציה לפרובוקציה, מסרים משמעותיים על הכלכלה והחברה האמריקאית. מסרים שמיליוני אמריקאים מצליחים להתחבר אליהם.
כשכולנו מתעסקים באמירה שלו שהמהגרים המקסיקנים הם "אנסים, פושעים, וחלקם אני מניח גם אנשים טובים", או ברעיונות ההזויים על החומה בין מקסיקו לארה"ב, אנחנו מצליחים להתעלם מהמסר ששומעים המוני אמריקאים – לא רק אתם מפחדים מהמהגרים, ואנחנו נטפל בהם. כשטראמפ אומר בצורה מצחיקה China בכל נאום שלו, אנחנו מתרכזים בלצחוק ולא שמים לב שהוא מדבר על בעיות רגולציה שגורמות לתעשיות שלמות לעבור ליצור זול יותר בסין.
אנחנו לא שמים לב שהוא מדבר על מחסור במקומות תעסוקה, על נטל המיסים, על דאע"ש, על היחסים עם רוסיה, על נשק גרעיני, על איראן, על שחיתות, על תקשורת מגויסת. הוא מדבר על נושאים שמאוד חשובים להמון אמריקאים. יכול להיות שהוא לא באמת יצליח לשנות אותם, יכול להיות גם שהוא לא מציג דעה אמיתית ועמוקה על אותם נושאים, יכול להיות שהוא מציג דעה מנותקת מהמציאות שמבוססת על עובדות שגויות. אבל זה לא משנה – הוא מדבר על זה ואומר את מה שהרבה חושבים.
טראמפ לא מפחד, לטוב ולרע. הוא מוכן להגיד דברים שאף אחד לא מוכן. הוא מוכן להגיד דברים שהמונים חושבים, אבל אף פוליטיקאי אחר לא מוכן להגיד. הוא מוכן לוותר על הפוליטיקלי קורקט, ולעזאזל מה שיגידו עליו. סך הכל זה עבד לו בשנה האחרונה דיי טוב.
פוליטיקלי קורקט תפס מצוין בתקשורת, בפוליטיקה, ובכל מקום שצריכים לשמוע אותך יותר מחמישים אנשים. הוא לא תופס בשיחות סלון, בשיחות הפוליטיות בכיתה, בוואטספ, וגם לא ברשת. הרבה אנשים מאמינים בכל ליבם בדעות מאוד לא פוליטיקלי קורקטיות. אז הנה, מגיע טראמפ ואומר אותן. הוא אומר את מה שכולם מאמינים בו ואף אחד לא מעז להגיד. מגיע טראמפ ואומר שהמלך הוא עירום. כשחושבים על זה ככה, זה לא מפתיע שהוא זוכה לכל כך הרבה תמיכה.
משהו פה השתנה
אם בדיבייט טראמפ היה קצת פחות מפחד, קצת יותר עוקצני וקצת יותר חריף, מצבו היה אחר. אולי, אם הוא היה מתכונן קצת יותר לדיבייט וזונח לרגע את יכולות האלתור הדיי מרשימות שלו, הוא היה נשמע הרבה יותר משכנע. מצד שני, יכול להיות שבמקום שבו הוא חייב להתעמת עם העובדות, להגיב לכל האשמה ולא תמיד יכול להגיד את המילה האחרונה, הוא מאבד את היתרון הכי גדול שלו. הדעות שלו, שלא תמיד מבוססות על עובדות אמיתיות או על קשר עם המציאות אלא על תחושות של האמריקאי הממוצע – נשמעות חלשות הרבה יותר. האמירות שלו לא משתנות, אבל פתאום זה נראה כאילו הוא פחות בטוח בהן.
המרוץ הזה עוד פתוח. בישראל הבחירות התהפכו בשלושה ימים. כבר מספיק פעמים אמרו שטראמפ הולך לקחת, ואז שהילארי תנצח, ואחר כך שדונלד יהיה הנשיא הבא, ובעצם קלינטון הנשיאה אבל עכשיו על בטוח על אמת. למרות שעכשיו באמת נראה כאילו הילארי קלינטון תהיה הנשיאה הארבעים וחמש של ארצות הברית, אני באמת מפחד להמר. חוץ מזה, אם יש משהו שלמדנו ממערכת הבחירות הזאת, זה שאם אנחנו מצפים למשהו – יקרה בדיוק ההפך. בכל מקרה, מה שבטוח זה שמשהו השתנה פה.
כללי המשחק לא יהיו אותו דבר, הפוליטיקלי קורקט לא יהיה אותו דבר. אנשים פחות יפחדו להגיד דברים שנתפסים כגזעניים וקיצוניים. מה שלא ישתנה כנראה, זאת החשיפה שהם יקבלו. קשה לי להאמין שיקומו עוד הרבה עורכים כמו עורך תוכנית הסאטירה ההיא. התקשורת המסחרית לפחות, עדיין תעדיף להראות את מה שמביא רייטינג במקום לדבר על הדברים החשובים באמת.
כנראה שאנחנו נמשיך להסתכל רק על הפרובוקציות במקום על הדברים החשובים שנאמרים מאחוריהן. נמשיך להשמיע את המשפט הפרובוקטיבי, מיד אחריו לגנות את הגינויים שאף אחד לא באמת שומע, ולא ננסה להתעמת עם הטענות האמתיות שנשמעות בין לבין. נראה כאן יותר פופוליסטים שרוצים, וסלחו לי על משחק המילים הילדותי, לתפוס טרמפ על דונלד, ולצערנו – נמשיך לראות תקשורת שמשתפת עם זה פעולה.
הפיד שלי ימני בדרך כלל (למרות שברוב המקרים פייסבוק לא מצליח להראות לי פוסטים שאני מסכים איתם..). את הפוסטים הפוליטיים שמופיעים לי אפשר לשייך בדרך כלל אל הליכוד ימינה. בבחירות 2015 ראיתי כמות מרשימה של תמונות עם פתקי מחל. בצוק איתן הסרטונים של בנט בCNN הופיעו לי די הרבה. הפייסבוק הציג לי בזמן האחרון לא מעט פוסטים שתומכים בהתלהבות באלאור עזריה. אבל בעשרים וארבע השעות האחרונות משהו אחר קורה שם.
כל אותם האנשים מהפייסבוק שלי, שתמכו בביבי, הצביעו לו ותמכו במהלכים שלו, האנשים ששיתפו את הנאומים והסטטוסים שלו, יוצאים עכשיו נגדו. חלקם אפילו קראו לו להתפטר. תוך יום, התומכים הכי גדולים שלו הפכו למתנגדים הכי גדולים אליו.
בניגוד לתקופה שלפני הבחירות האחרונות, מהרגע שבו זכה ב30 מנדטים לנתניהו יש תמיכה יחסית רחבה בעם, לפחות לפי מה שהפייסבוק מראה לי. יותר ויותר אנשים תמכו בו. עכשיו, בצעד אחד המגמה הזאת התהפכה.
ואם חשבנו שהיום יש בלאגן, חכו למחר. כבר ידוע בוודאות שהרכבות לא יפעלו מחר בבוקר. אנשים, ובעיקר החיילים שנוסעים לבסיס ביום ראשון, יתקעו באוטובוסים. את יום ראשון ה4 בספטמבר 2016, הרבה אנשים עלולים לזכור לעוד שנים בתור היום שבו סבלנו בתחבורה הציבורית, אפילו עוד יותר ממה שאנחנו סובלים בדרך כלל.
לא יודע מה אתכם, אני מחכה לסקרים שיגיעו בעוד יומיים שלושה, ולראות כמה מנדטים הם צופים לליכוד. האמת, ממש מעניין אותי מה היה קורה אם היו עושים סקר מחר בעשר בבוקר. האם לראשונה בקדנציה הזאת, התמיכה בנתניהו נסדקת?
תראו מה זה. דווקא האיש שידוע בחיבתו לפצל, לגרום לחלקים אחדים של העם לתקוף חלקים אחרים, האיש שהוביל בשנים האחרונות קו של הסתה ושיסוי, האיש שהביא לנו את "הערבים נוהרים לקלפיות, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", דווקא הוא מאחד את כולנו.
דווקא ביבי הוא זה שגורם לכל העם ביחד לקרוא את אותה קריאה, ולצעוק את אותה צעקה. דווקא ביבי מאחד את כולנו. מאחד את כולנו נגדו, אבל מאחד את כולנו.
לפני כמה ימים חזרתי מארצות הברית. המדינה מדהימה, מהמקומות האלו שאפילו סתם ללכת ברחוב זה כיף. השתדלתי להסתכל גם בטלוויזיה מידי פעם, לקרוא את העיתונים ולנסות לראות מה קורה דרך העדשה האמריקאית, ולא רק דרך הסיקור הישראלי.
היינו בשבועיים של הוועידות המפלגתיות, וההתרחשות הייתה בהחלט מעניינת. חזרתי עם כמה מסקנות, הנה הן:
המדינה לא מפסיקה לדבר על הבחירות. לא משנה מתי תדליקו את הטלוויזיה, הכותרת תהיה על טראמפ או הילארי. זאת אומרת, אם תפתחו את פוקס ניוז הכותרת תהיה על טראמפ, אם תפתחו את CNN הכותרת תהיה על הילארי.
אולי אנחנו רואים את טראמפ רק כגזען וחשוך, אבל לא כך הוא מצטייר ברחוב האמריקאי. אנשים רואים אותו בתור מישהו שיכול להקל על המשק, לעזור לחברות להפסיק לייצר בסין ולהתחיל לייצר בארה"ב, לבנות מקומות תעסוקה ולהילחם במה שאף אחד לא מעז להילחם. באיזה שהוא מקום, Fuck The System.
מצד שני, הרבה אנשים רואים את טראמפ כהכי System. הם חושבים שמיליארדר, שנמצא עמוק בבורסות ובבנקים, לא באמת יכול להילחם בהם. "אתם תתנו לסוחר סמים ללמד את הילדים שלכם לא לעשן?" שאל אותנו אמריקאי שדיברנו איתו. בקיצור, ברני סנדרס הוא לא.
טיים סקוור | צילום: עומרי גורן
את טראמפ אפשר לסכם בצורה מאוד פשוטה. התקשרות מנסה לצייר את המועמד כלא יציב, מופרע והכי לא נשיאותי. הבעיה שלו היא שהוא פשוט עוזר להם בזה. כל יום מחדש, לפחות חמש פעמים.
הילארי מצטיירת כפוליטיקאית, במובן הרע של המילה. לא אוהבים אותה מאוד, אבל "יודעים מה הנזק שהיא עלולה לעשות", בניגוד לטראמפ.
למרות זאת, יש התרגשות מכך שלראשונה אישה מועמדת לנשיאות, זה בהחלט צעד משמעותי. עצוב רק שהוא קורה עשרות שנים אחרי מדינות כמו בריטניה, גרמניה, ואפילו ישראל.
לא רק הילארי. אליזבת וורן וגם מישל אובמה בלטו מאוד בנאומיהן בוועידה הדמוקרטית. מישל הוכיחה שהיא ממש לא על תקן אשתו של, ונדמה היה ששתיהן נואמות כאילו הן בעצמן מתמודדות לנשיאות. נאומים כריזמטיים, סוחפים, משכנעים ומרשימים. קלינטון היא האישה הראשונה לרוץ לתפקיד כזה, אבל נראה כאילו היא ממש לא האחרונה.
בדיוק כמו בישראל בשנים האחרונות, אף אחד לא אוהב את המועמדים, את שניהם. השאלה היחידה היא מי פחות גרוע מהשני. וכמו שלמדנו כאן על בשרנו, אנחנו לא באמת יכולים לדעת מי ינצח.
אגב, גם בבריטניה בבחירות האחרונות היו טענות דומות, ששני המועמדים לראשות הממשלה לא באמת טובים. יכול להיות שמשבר המנהיגות הזה יותר רחב ממה שאנחנו רואים?
לעמוד ליד הגראונד זירו, לראות את מגדל החירות החדש, לדעת מה קרה כאן ומה יש עכשיו, זה עושה משהו.
מגדל החירות, "מרכז הסחר העולמי החדש" | צילום: עומרי גורן
משולש פיצה, מטר מהTime Square, עולה דולר. פחות מארבעה שקלים. משולש פיצה טעים וטוב פי אלף מישראל, במקום הכי יקר בעולם, עולה שליש מכאן.
בעצם, הומלס יכול להיות שבע גם אם מישהו אחד נתן לו רק שטר אחד.
תכלס, אפשר ללמוד הכל על המדינה דרך פיצה.
אגב הומלסים, אתם יכולים לנחש שלהומלס הבא תרמתי בשמחה.
"תן לי דולר או שאני מצביע טראמפ" | צילום: עומרי גורן
זה שעל גלידה מופיעה תמונה של מנחה תוכנית הלילה ג'ימי פאלון, לא הופך אותה לגלידה טובה. תמונה של מנחה תוכנית הלילה סטיבן קולבר לעומת זאת, כן.
אגב סטיבן קולבר, הייתי בצילומים של אחת התוכניות שלו בניו יורק. אין ספק שמנחה תוכנית הלילה אולי הטובה ביותר בעולם הוא אדם מוכשר, מצחיק, חכם מאוד, ושוב מוכשר. אבל מעל הכל, הוא חרוץ בצורה לא רגילה.
אפילו בזמן הפרסומות, הוא לא נח לרגע. עובר על טקסטים, מתקן ומשייף, מצלם תוכנית שלמה כמעט בטייק אחד (בתוכנית שלמה הוא חזר על משפט פעם אחת, כשבתוכניות אחרות חוזרים לפעמים על כמה קטעים פעמיים שלוש). לשאלות של הקהל הוא יודע לאלתר מהר ובצורה בהחלט מרשימה. בקיצור, אמריקה.
אולפני הלייט שואו בניו יורק | קרדיט צילום: עומרי גורן
אם תרצו להגיע אל בתי הנבחרים האמריקאים, בסך הכל תצטרכו לעמוד בתור לא ארוך במיוחד, בלי שום תאום מראש. לבית הנבחרים הניו יורקי למשל, לא תצטרכו אפילו לעמוד בתור כמעט, ואפילו תוכלו להגיע אל אולם המליאה. אל כנסת ישראל אפילו אנשים שזו עבודתם, כמו תומר אביטל מ100 ימים של שקיפות למשל, צריכים להילחם על אישורי הכניסה. איפה הם ואיפה אנחנו.
באנג'י זה כיף.
סופרמןןןןן | קרדיט צילום: עומרי גורן
ללא ספק המראה הכי מדהים בטיול היה בסנטרל פארק. כלומר, מאות אנשים שמחזקים טלפונים ומחפשים פוקימונים בסנטרל פארק. ובמיוחד הרגע שמישהו צועק שיש פוקימון כמה רחובות משם, ומאות אנשים פשוט רצים בכבישים אחריו.
בעצם, בכל אתר מעניין שהיינו בו, בכל כיכר או רחוב גדול, בין עשרות למאות אנשים חיפשו פוקימונים. אם חשבנו שבארץ זה טרנד, לא ראינו כלום. עזבו אתכם בחירות, טראמפ והילארי. יש דבר אחד שמעניין את כולם. הפוקימון פשוט השתלט על העולם.
כולנו ראינו בחודשים האחרונים את הקמפיין לעידוד 5 יחידות מתמטיקה של נפתלי בנט. כלומר, של משרד החינוך, אבל מה כבר ההבדל. כולנו נחשפנו גם למחאה כנגד הקמפיין הזה, מהיום שהוא התחיל. רפורמות במשרד החינוך תמיד תופסות תשומת לב ציבורית (אולי בעיקר כי בשנים האחרונות הן נעשות גרוע…), אבל נדמה כי השנה דווקא הרפורמה הזו תפסה את מרב תשומת הלב. רגע לפני שהולכים לעבוד על רפורמה דומה במקצוע האנגלית, כדאי לנסות להבין מה התפספס ברפורמה הנוכחית. הנה כמה נקודות שתפסו את תשומת הלב שלי:
כסף
קודם כל, הקמפיין הזה עלה כסף. מה לעשות, פרסומות באמצע הפריים טיים של ערוץ 2 ושלטים באיילון עולים הרבה כסף. החלק הראשון של הקמפיין, שנמשך במהלך אוגוסט וספטמבר, עלה למשרד החינוך (ובעצם, לנו האזרחים) יותר ממיליון שקלים על פי פרסומים של ערוץ 10. בואו נבדוק מה ניתן היה לעשות בתקציב הזה.
לפי תקציבי משרד החינוך (הצעת תקציב 2015-16, עמוד 50, אל תגידו שאני לא מקפיד), עלות שעה שבועית היא בין 7300 ל8700 ₪. בחישוב מהיר, מדובר בכ115 שעות לימוד בשבוע לפחות. 5 יחידות הן 5 שעות שבועיות במשך 3 שנים. בהנחה שבכיתת לימוד לומדים כ30 תלמידים, היה ניתן להוסיף שעת לימוד שבועית לכמעט 3500 תלמידים ולעזור להם בכך לשפר את הציון, או לפתוח כ25 כיתות לימוד חדשות, שבהן ילמדו כ700 תלמידים.
בהתחשב בכמות הקטנה יחסית של הנבחנים בחמש יחידות, אשר עמדה סביב ה10,000 נבחנים, מדובר במספרים בלתי מבוטלים. תחשבו מה היה קורה אם היינו מעניקים ל1700 תלמידים עוד שעתיים תגבור. זה היה יכול להגדיל בצורה משמעותית את מספר הניגשים.
בנוסף, צריך לשים לב שאנחנו מסתכלים אך ורק על הקמפיין מאוגוסט, ולא על הקמפיין מהחודשים האחרונים, אשר היה מאפשר כמובן לתגבר עוד תלמידים רבים.
אפשר היה גם להעלות את השכר של מורי המתמטיקה, ובכך לעודד לאנשים איכותיים להגיע להוראה. היה ניתן להשקיע גם בלומדות ובתוכנות מחשב שיעזרו ללמוד ולתרגל את החומר. ואם כבר עשינו את כל זה ועדיין נשאר כסף ללא שימוש, משרד החינוך יכול למשל להשקיע במזגנים בכיתות, בכיתות ממוחשבות, שולחנות וכיסאות חדשים ובכלל – פשוט לשפר את התנאים בכיתות. בסופו של יום, כשבכיתה יש 40 מעלות, השולחן מלא חורים והכיסא חצי שבור, הרבה יותר קשה להתחיל לפתור משוואות טריגונומטריות.
חשוב לציין, שמשרד החינוך אומנם פתח מגמות נוספות והפנה תקציבים ללימודי החמש יחידות, במספרים גדולים יותר. אבל בכל זאת, אי אפשר להתעלם מתקציבי הענק שהושקעו בקמפיינים האלו, לעומת התועלת המזערית שנגרמה מהם. למעשה, אם נסתכל על הרעש הנגדי שמילא את הרשת בשבועות האחרונים, נותר רק לתהות האם הקמפיין לא השיג את מטרה הפוכה למטרה המקורית שלו, והאם הוא לא גרם לתלמידים רבים להקשיב לקולות הנגדיים, ובכך לא לבחור ללמוד 5 יחידות מתמטיקה. היה ניתן להשקיע בקלות את הכסף בצורה חכמה בהרבה.
מה עם פיזיקה?
אין וויכוח שלימודי 5 יחידות מתמטיקה פותחים דלתות רבות, והופכים את הדרך אל הלימודים האקדמיים לפשוטה יותר וזולה יותר – כאשר לא צריך להשלים בגרויות. מי שלומד 5 יחידות מתמטיקה מתחיל את החיים מנקודת פתיחה אחרת, ומוטב היה אם כולנו היינו מתחילים מהנקודה הזאת. אבל, גם לימודי הפיזיקה למשל, נמצאים בשפל משמעותי. מספר הלומדים והניגשים קטן ביותר, יש מעט מאוד כיתות לימוד בנושא ומעט מורים בתחום. גם תלמידי פיזיקה התעשייה צריכה, וישנם חוגים מסוימים שדורשים 5 יח"ל פיזיקה – בדיוק כמו מתמטיקה.
אז אם המצב במקצוע הזה גם הוא לא מדהים, למה בנט לא מעביר תקציבים נוספים גם לשם? אולי, כי התקציבים שדרושים לציוד המעבדות גבוהים בהרבה מהציוד שצריך כדי ללמד מתמטיקה (כלומר, טוש ולוח)? אולי, כי לימודי הפיזיקה קשים בהרבה מלימודי המתמטיקה? אולי כי יהיה לבנט קשה בהרבה להראות תוצאות בתחומים האלו?
את אותן שאלות אפשר לשאול על מגמות מדעי המחשב, כימיה, רובוטיקה ועוד. יש הרבה מאוד מקצועות חשובים שיקדמו את התעשייה, האקדמיה והמדינה. למה בנט הולך רק על מתמטיקה?
אגב, שימו לב שמדובר פה רק על מספר הניגשים לבגרות. אף מילה על מספר העוברים, אף מילה על רמת הבחינה. תיגשו ותקבלו 60, ואם אפשר בחינה ברמה של תחילת השנה – אבל העיקר תיגשו. למה? אולי כי זה הפרמטר שהכי קל להראות בו שיפור, בזמן הכי קצר?
על טעויות חוזרים פעמיים לפחות
כמו שציינו, החלק הראשון של הקמפיין עלה באוגוסט, וכבר אז לוותה אליו ביקורת חריפה. היה אפילו ניתן לראות בקלות שהמהלך מעורר התנגדות הרבה יותר מאשר תמיכה. כמה תלמידי חמש יחידות שפגשתי סיפרו לי שהם אפילו מתביישים בכך, ושהם מרגישים שנוצרה תדמית לתלמידי החמש יחידות של מתנשאים. לעומת זאת, תלמידי שלוש וארבע יחידות מתגאים בכך בעקבות התגובה לקמפיין.
למרות הנזק שגרם הקמפיין הראשון, בחרו משרד החינוך לצאת בקמפיין שני. הרי כולנו יודעים שמה שלא עובד בכוח – עובד בעוד יותר כוח. מה הייתה תוצאה? ניחשתם נכון – עוד יותר נזק, עוד יותר רעש שלילי, עוד יותר תוצאה הפוכה. אני מנחש שבקרוב נראה עוד קמפיין של משרד החינוך בנושא. מה שלא עובד בעוד יותר כוח, יעבוד בעוד הרבה יותר כוח.
כבר מראים תוצאות?
משרד החינוך החל למנות את ההישגים שלו בשנה החולפת. אחד הפרסומים שלו בפייסבוק הכריז בגאווה "עשינו מהפכה בלימודי המתמטיקה", וסיפר שתוך 4 שנים נכפיל את מספר הלומדים ב5 יחידות. שימו לב – בהישגים של השנה החולפת נאמר שבעוד 4 שנים נכפיל את הלומדים. אני כבר עשיתי את הבגרות בלשון, ולכן אני יודע שהפועל "נכפיל" הוא בעתיד, וגם שעוד 4 שנים זה לא ממש בשנה הקודמת. כשזה יקרה, תוכלו להתגאות בכך, אבל יש לכם עוד זמן.
גם גרף מפואר נוסף אל הפוסט, שתיאר איך המספרים יעלו בעתיד. למיטב ידיעתי, התלמידים אשר יגשו לבגרות ב2019 אפילו לא התחילו ללמוד בתיכון, ספק אם הם בכלל יודעים מה היא נגזרת. קשה לי להאמין שמשרד החינוך יודע בכזאת וודאות שהם ילמדו 5 יחידות, אבל אם הם מציגים את זה כהישג של השנה הנוכחית אני סומך עליהם שזה כבר קרה.
אגב, התלמידים שניגשו השנה לבגרות החלו ללמוד לפני שנתיים ושלוש. בהחלט הייתה עלייה במספר הניגשים, אבל מי אמר שהרפורמה הנוכחית היא שגרמה לכך?
אתם משרד ממשלתי – לא עמותה פרטית
אי אפשר לזלזל בחשיבות של לימודי חמש יחידות, ובתרומה שלהם לחיים האישיים, לתעשייה ולאקדמיה. יחד עם זאת, חשוב לזכור שלא כולם צריכים ללמוד 5 יחידות, ואפשר להצליח בחיים גם עם 3 יחידות וגם בלי תעודת בגרות. בכל זאת, מותר למשרד החינוך לקבוע שהוא רוצה לקדם את תחום המתמטיקה. זה אפילו מבורך. אבל הנקודה היא שמשרד החינוך הוא גוף מבצע, הוא לא אגודה או עמותה.
לקמפיין הייתה שותפה קרן טראמפ (אין קשר לכוכב הריאליטי לשעבר והמועמד לנשיאות ארה"ב בהווה) ולה אכן מותר לממן קמפיין כזה. לעומתה, תפקידו של משרד החינוך הוא לתקצב, להקצות משאבים ולתת יכולות. תפקידו הוא לא להטיל עלינו את האחריות, ולא להגיד לנו לעשות חמש יחידות. הוא צריך לעזור לנו לעשות את זה, לא להסתכל מהצד ולעודד.
אז מה בעצם המטרה שלהם?
הקמפיין הזה ממש לא עודד תלמידים ללמוד 5 יח"ל מתמטיקה. התדמית שהוא יצר הייתה אפילו שלילית, אולי. כלומר, התדמית של לימודי 5 יחידות היא שלילית. ובכל זאת, יש כאן מישהו שהתדמית שלו השתפרה. עכשיו כולנו חושבים על זה שיש פה מישהו שמעודד 5 יחידות והולך "למצב את ישראל כמובילה בעולם", לשון הפרסומים.
הקמפיין הזה שיפר מאוד את התדמית למשרד החינוך ולשר החינוך. הרי כולנו יודעים מה תהיה הבשורה המרכזית של הבית היהודי בקמפיין הבחירות הבא – העלנו את מספר הלומדים ב5 יחידות. אולי זה לא מקרי שמי שנבחר להוביל את הקמפיין לעידוד המתמטיקה הוא הקמפיינר האישי של בנט. תכלס, מישהו קיבל כאן אחלה קמפיין בחירות, על חשבוננו.
חוץ מזה, חייבים מילה טובה למועצת התלמידים והנוער, שלא מפחדת לצאת כנגד הממונים עליה. לאחר הבגרות במתמטיקה הם החלו בקמפיין נגדי ומרשים, שעורר את השיח וערער את הקמפיין של בנט מאוד. אין בארץ כמעט גופים שמוכנים לצאת נגד המשרד והשר שמעבירים להם תקציב. צריך אומץ בשביל להוביל קמפיין נגד כמו זה שהם מובילים, ומגיעה להם הערכה רבה על כך.
גם אם ננסה, מדונאלד טראמפ והבחירות בארה"ב אי אפשר להתחמק, ואני מניח שזה יהיה נושא יחסית בוער אצלנו עד הבחירות בנובמבר (בתקווה שרק עד נובמבר, ולא גם אחרי). בינתיים, טראמפ הוא חומר נהדר לסאטיריקנים האמריקאיים. כל משפט שני שלו יותר טוב מכל בדיחה שהם יצליחו לכתוב, והם חוגגים על זה. בחודשים האחרונים שודרו אלפי שעות טראמפ בטלוויזיה האמריקאית, הנה כמה מהדקות הטובות ביותר – מה אנשים ואלוהים חושבים עליו?
אחד המערכונים המצולחים ביותר בעונה האחרונה של Saturday Night Live עוסק לא רק בטראמפ, אלא גם בבוחרים שלו. הטיימינג מושלם, המסר חד, וכל מילה אחרת מיותרת. פשוט צפו:
עוד מערכון מצויין הוא של סטיבן קולבר, מנחה הLate Show עם סטיבן קולבר. אחרי הזכייה של טראמפ במועמדות של המפלגה הרפובליקנית, קולבר תהה איך קרה המצב ההזוי הזה. על השאלה הזו רק לאלוהים יש תשובה, אז קולבר הלך לשאול אותו.
ביום ראשון בבוקר, קפצתי אל אולפן אורלי וגיא, לספר על הבלוג, ועל כמה מעניינת אותנו פוליטיקה. תכלס, למרות הסטיגמה שיש היום עלינו, אני חושב שרוב הנוער מתעניין ומתעדכן. בעיקר, כי רוב הנושאים שהכי משפיעים עלינו הם תכל'ס פוליטיים.
תודה רבה גם לבלוגר תומר אביטל, מהבלוג 100 ימים של שקיפות, שהגיע לעזור ולהמליץ. קשה לי להאמין שמישהו לא מכיר, החשיפות שלו פותחות מהדורות חדשות. זה כבוד גדול להתראיין לצידו.
אני עומרי גורן, עוד מעט 18. גר ברחובות, אחרי תיכון, מחכה לגיוס. למדתי הנדסת תוכנה ופיזיקה בתיכון, וגם במכון וויצמן, בתוכנית בשם מ"ח.
מגיל מאוד צעיר (לא, כי עכשיו אני..) אני לא מפספס הזדמנות לכתוב. תחרויות כתיבה, עיתון בית הספר, איפה שרק היה אפשר. גם כי אני נהנה מזה, אבל גם כי חשוב לי להגיד את מה שאני חושב. אני משתדל לחפש זוויות חדשות בכל עניין, ולא מפחד גם לחפור בחומר כדי להבין מה קורה.
בשנים האחרונות השתדלתי לקחת חלק פעיל במה שנקרא "תקשורת הנוער" בישראל. שידרתי וערכתי בקול ישראל, בתוכנית הנוער והסטודנטים. שם דיברתי על חינוך, חברה, תקשורת, אקטואליה, אבל גם על הומור, קומדיה וסאטירה. כתבתי וערכתי גם ב"פרוגי", אתר הנוער של ynet, בערוץ החדשות.
כבר הרבה זמן אני מרגיש שיש לי מה להגיד. אז יום אחד פשוט שאלתי את עצמי, "למה לא להגיד את זה?". אז הנה אני כאן. נדבר על המצב בארץ, על אירועים אקטואליים, ובעיקר על איך זה משפיע עלינו.
חוץ מלכתוב, אני עובד בצוות האלגוריתמים של חברת הסטארטאפ EarlySense. אנחנו מפתחים חיישן שללא מגע יודע לנטר דופק, נשימה ושינה. הוא נמצא בבתי חולים, ויודע להתריע על מצבים מסכני חיים, וגם בבתים פרטיים, ויודע להציג ניתוחי שינה מרשימים.
מוזמנים גם לעקוב אחרי בפייסבוק. אני אשתדל להיות מעניין, קצר וקולע, לכם נשאר רק להגיע ולקרוא.
קצר וקולע 
תגובות אחרונות