חיפוש

קצר וקולע

הבלוג של עומרי גורן

קטגוריה

החיים עצמם

איך טראמפ הצליח להגיע עד לכאן?

דונאלד טראמפ. קרדיט צילום: מייקל ווידן, ויקימדיה

דונלד טראמפ. החידה שמטריפה את העולם בשנה האחרונה. אף אחד לא מצליח להבין איך הוא הגיע עד לשם. בשנת 2000, כשמשפחת סימפסון דיברו בצחוק על "הנשיא טראמפ" העתידי (שכבר אז היה אישיות תקשורתית ססגונית), זה היה מופרך לחלוטין.

כאשר טראמפ הכריז על הריצה לנשיאות, מיהר סטיבן קולבר, שהיה בפגרה של כמה חודשים בין תוכניות טלוויזיה שונות, להעלות ליוטיוב פרודיה על ההכרזה. הוא הסביר מאוחר יותר ש"היינו בטוחים שטראמפ לא ישרוד עד שאחזור לשדר בטלוויזיה, ולא רצינו לפספס הזדמנות לצחוק עליו". ובכן… בסופו של דבר, נאלץ סטיבן לדבר עליו כמעט בכל תוכנית. איך לעזאזל הוא הצליח להגיע כמעט הכי קרוב שאפשר לנשיאות ארצות הברית?

אולי דווקא כי הוא לא עושה את מה שציפו ממנו, הוא מגיע הרבה יותר רחוק ממה שציפו ממנו.

דונלד טראמפ הצליח בחודשים האחרונים להגדיר מחדש את גבולות הפוליטיקלי קורקט. כלומר, את גבולות החוסר בפוליטיקלי קורקט. החל מאוגוסט 2015, אז הוא התחיל את הקמפיין שלו לנשיאות, הוא אמר את כל מה שאסור לו להגיד, ועשה את כל מה שאסור לעשות. ובכל זאת, הוא עומד על בערך 40 אחוזי תמיכה. גם אם הוא לא יגיע לנשיאות (כפי שמסתמן כרגע), חייבים להודות שהתמיכה שהוא זוכה לה היא מרשימה.

טראמפ זוכה לתמיכה הכל כך משמעותית הזו, למרות שאף אחד לא חשב שהוא ישרוד את הפריימריז. אולי דווקא כי הוא לא עושה את מה שציפו ממנו, הוא מגיע הרבה יותר רחוק ממה שציפו ממנו.

אומנם זה קצת השתנה בשבועות האחרונים, אבל במהלך השנה וחצי שבה רץ טראמפ לנשיאות הריטואל היה קבוע – דונלד אומר משהו מטורף, התקשורת כולה עוסקת יומיים בכמה שטראמפ מסוכן וכמה אף אחד לא יצביע לו בגלל זה. ואז באים הסקרים, שרוצים להראות כמה הוא נחלש, ובעצם מגלים שטראמפ רק מתחזק. זה באמת נשמע מטורף.

צריך לזכור, שטראמפ לא נחת משום מקום. הוא אחד מאנשי העסקים המפורסמים ביותר באמריקה, ואחד מהאישים הבולטים בתרבות האמריקאית בשנים האחרונות. איפה שלא תסתובבו במנהטן תראו את השם שלו, על מגדלי טראמפ הרבים. הפנטאוז שהוא מחזיק באחד המגדלים המרכזיים שלו מרוהט כולו בזהב. גם בווגאס תוכלו לבקר באחד מבתי הקזינו של חברת "טראמפ". הוא הנחה, הפיק והשתתף בתוכניות ריאליטי רבות. באתר IMDB הוא מאוזכר למעלה מ200 פעמים בסרטים וסדרות, בהן שיחק והופיע (בעיקר בתפקיד עצמו). הוא תמיד נוסע במחלקה הראשונה – של מטוס ה"טראמפ פורס 1". מטוס הבואינג 757 הפרטי שלו (כן, בואינג 757 פרטי) כולל חדר שינה, חדר טלוויזיה עם מערכת קולנוע, חדר אוכל, אמבטיה מצופה זהב, ועוד חדרים מנקרי עיניים. אין שום תיעוד רשמי להונו של טראמפ, אבל זה לא באמת משנה – טראמפ חיי את חייו כאחד האנשים העשירים ביותר באמריקה.

"תן לי דולר או שאני מצביע טראמפ" | צילום: עומרי גורן

פצצת רייטינג לזמן קצוב

האמת, שאחת הסיבות שטראמפ התחזק נעוצה בכך שהתקשורת לא האמינה בו. רוב העיתונאים חשבו מצד אחד שהוא לא ישרוד את השבועות הראשונים. מצד שני, הם מכירים אותו טוב ויודעים איזו פצצת רייטינג הוא. הם הבינו מהר מאוד שיש להם מתנה ענקית לפרק זמן קצוב, והם רצו לנצל אותה.

מיד אחרי שטראמפ החל את המירוץ לנשיאות, לא היה אחד בתקשורת שלא דיבר עליו. אף אחד לא רצה לפספס את זה. בכוונה מאוד ברורה, נתנה התקשורת במה מאוד נרחבת לטראמפ. כמובן, דאגו העיתונאים לבקר אותו כל פעם שהציגו את דבריו, אבל נדמה כאילו זה לא ממש השפיע.

לפני כמה חודשים ביקרתי באולפנים של אחת מתוכניות הסאטירה המרכזיות כאן בארץ, ושוחחתי קצת עם הצוות. שאלתי אותם על אחד הפוליטיקאים הישראלים המפורסמים והפרובוקטיביים, שעלה לכותרות באותו יום. לפני שהספקתי לסיים את השאלה, הם ענו בצורה מאוד חדה – בתוכנית שלהם לא נשמע עליו מילה. הם החליטו מראש לא לתת במה לפרובוקציות שלו, גם כאשר הם מבינים שזה עלול לגרום להם לפספס אייטמים שיכלו להיות פופולריים מאוד. לפי דעתי, זה צעד אמיץ.

תמיד כדי ללכת נגד הזרם צריך להיות אמיצים. בטח ובטח כשאתה עלול להפסיד מזה משהו, במקרה הזה רייטינג. כנראה גם שבסופו של עניין זה לא באמת משנה. אותו פוליטיקאי פרובוקטיבי זכה לתהילה גם בלי שאותה תוכנית דיברה עליו. טראמפ היה זוכה לכזו תמיכה אפילו אם הייתה מחליטה אחת הרשתות שלא לסקר אותו כלל. אבל העניין הוא גדול יותר.

אם כל הרשתות היו נותנות זמן מסך שווה לכל המועמדים לנשיאות (או, נניח, לכל המועמדים הרפובליקנים לקראת הפריימריז) יש מצב שטראמפ באמת לא היה שורד אותם. אבל אין סיכוי שזה היה קורה. מעטים הם אנשי התקשורת שמוכנים לוותר על רייטינג בשביל משהו שולי ופעוט כמו "טובת המדינה". באמת, אתם חושבים שנהיה מוכנים לוותר על קצת כסף והשפעה בשביל שנוכל לחיות כאן טוב יותר?

תכלס, גם כאן אצלנו השיקול העיקרי הוא רייטינג. רייטינג שמתרגם לכוח, יכולת השפעה וגם כסף. זה מגיע לפעמים משיקולים טובים – אם נדבר רק על "דברים חשובים" ולא יהיה אכפת לנו מרייטינג, אז כשנרצה להגיד משהו חשוב אף אחד לא ישמע אותנו. אבל רוב הפעמים – זה מגיע מהשיקולים המסחריים. זאת כנראה הסיבה שגם כאן, יכולים בקלות לצמוח להם טראמפים פופוליסטים. לא צריך שיהיה קשר בין מה שאתה אומר לעובדות, לא צריך לקיים הבטחות, צריך רק להגיד משהו מספיק פרובוקטיבי, כדי שכל המהדורות יגידו את השם שלך שוב ושוב.

טראמפ

למה בכלל צריך פוליטיקלי קורקט?

אבל אי אפשר להתעלם מעוד דבר חשוב שטראמפ מצליח לעשות. אנחנו יכולים לא לאהוב את מה שהוא אומר, אנחנו יכולים לחשוב שהאמירות שלו מסוכנות ונוראיות, אבל יש אחרים שחושבים אחרת. טראמפ הצליח לזהות בצורה מדהימה, ולהחדיר בשקט בין פרובוקציה לפרובוקציה, מסרים משמעותיים על הכלכלה והחברה האמריקאית. מסרים שמיליוני אמריקאים מצליחים להתחבר אליהם.
כשכולנו מתעסקים באמירה שלו שהמהגרים המקסיקנים הם "אנסים, פושעים, וחלקם אני מניח גם אנשים טובים", או ברעיונות ההזויים על החומה בין מקסיקו לארה"ב, אנחנו מצליחים להתעלם מהמסר ששומעים המוני אמריקאים – לא רק אתם מפחדים מהמהגרים, ואנחנו נטפל בהם. כשטראמפ אומר בצורה מצחיקה China בכל נאום שלו, אנחנו מתרכזים בלצחוק ולא שמים לב שהוא מדבר על בעיות רגולציה שגורמות לתעשיות שלמות לעבור ליצור זול יותר בסין.

אנחנו לא שמים לב שהוא מדבר על מחסור במקומות תעסוקה, על נטל המיסים, על דאע"ש, על היחסים עם רוסיה, על נשק גרעיני, על איראן, על שחיתות, על תקשורת מגויסת. הוא מדבר על נושאים שמאוד חשובים להמון אמריקאים. יכול להיות שהוא לא באמת יצליח לשנות אותם, יכול להיות גם שהוא לא מציג דעה אמיתית ועמוקה על אותם נושאים, יכול להיות שהוא מציג דעה מנותקת מהמציאות שמבוססת על עובדות שגויות. אבל זה לא משנה – הוא מדבר על זה ואומר את מה שהרבה חושבים.
טראמפ לא מפחד, לטוב ולרע. הוא מוכן להגיד דברים שאף אחד לא מוכן. הוא מוכן להגיד דברים שהמונים חושבים, אבל אף פוליטיקאי אחר לא מוכן להגיד. הוא מוכן לוותר על הפוליטיקלי קורקט, ולעזאזל מה שיגידו עליו. סך הכל זה עבד לו בשנה האחרונה דיי טוב.

פוליטיקלי קורקט תפס מצוין בתקשורת, בפוליטיקה, ובכל מקום שצריכים לשמוע אותך יותר מחמישים אנשים. הוא לא תופס בשיחות סלון, בשיחות הפוליטיות בכיתה, בוואטספ, וגם לא ברשת. הרבה אנשים מאמינים בכל ליבם בדעות מאוד לא פוליטיקלי קורקטיות. אז הנה, מגיע טראמפ ואומר אותן. הוא אומר את מה שכולם מאמינים בו ואף אחד לא מעז להגיד. מגיע טראמפ ואומר שהמלך הוא עירום. כשחושבים על זה ככה, זה לא מפתיע שהוא זוכה לכל כך הרבה תמיכה.

משהו פה השתנה

אם בדיבייט טראמפ היה קצת פחות מפחד, קצת יותר עוקצני וקצת יותר חריף, מצבו היה אחר. אולי, אם הוא היה מתכונן קצת יותר לדיבייט וזונח לרגע את יכולות האלתור הדיי מרשימות שלו, הוא היה נשמע הרבה יותר משכנע. מצד שני, יכול להיות שבמקום שבו הוא חייב להתעמת עם העובדות, להגיב לכל האשמה ולא תמיד יכול להגיד את המילה האחרונה, הוא מאבד את היתרון הכי גדול שלו. הדעות שלו, שלא תמיד מבוססות על עובדות אמיתיות או על קשר עם המציאות אלא על תחושות של האמריקאי הממוצע – נשמעות חלשות הרבה יותר. האמירות שלו לא משתנות, אבל פתאום זה נראה כאילו הוא פחות בטוח בהן.

המרוץ הזה עוד פתוח. בישראל הבחירות התהפכו בשלושה ימים. כבר מספיק פעמים אמרו שטראמפ הולך לקחת, ואז שהילארי תנצח, ואחר כך שדונלד יהיה הנשיא הבא, ובעצם קלינטון הנשיאה אבל עכשיו על בטוח על אמת. למרות שעכשיו באמת נראה כאילו הילארי קלינטון תהיה הנשיאה הארבעים וחמש של ארצות הברית, אני באמת מפחד להמר. חוץ מזה, אם יש משהו שלמדנו ממערכת הבחירות הזאת, זה שאם אנחנו מצפים למשהו – יקרה בדיוק ההפך. בכל מקרה, מה שבטוח זה שמשהו השתנה פה.

כללי המשחק לא יהיו אותו דבר, הפוליטיקלי קורקט לא יהיה אותו דבר. אנשים פחות יפחדו להגיד דברים שנתפסים כגזעניים וקיצוניים. מה שלא ישתנה כנראה, זאת החשיפה שהם יקבלו. קשה לי להאמין שיקומו עוד הרבה עורכים כמו עורך תוכנית הסאטירה ההיא. התקשורת המסחרית לפחות, עדיין תעדיף להראות את מה שמביא רייטינג במקום לדבר על הדברים החשובים באמת.

כנראה שאנחנו נמשיך להסתכל רק על הפרובוקציות במקום על הדברים החשובים שנאמרים מאחוריהן. נמשיך להשמיע את המשפט הפרובוקטיבי, מיד אחריו לגנות את הגינויים שאף אחד לא באמת שומע, ולא ננסה להתעמת עם הטענות האמתיות שנשמעות בין לבין. נראה כאן יותר פופוליסטים שרוצים, וסלחו לי על משחק המילים הילדותי, לתפוס טרמפ על דונלד, ולצערנו – נמשיך לראות תקשורת שמשתפת עם זה פעולה.

משהו גדול קורה פה עכשיו

הפיד שלי ימני בדרך כלל (למרות שברוב המקרים פייסבוק לא מצליח להראות לי פוסטים שאני מסכים איתם..). את הפוסטים הפוליטיים שמופיעים לי אפשר לשייך בדרך כלל אל הליכוד ימינה. בבחירות 2015 ראיתי כמות מרשימה של תמונות עם פתקי מחל. בצוק איתן הסרטונים של בנט בCNN הופיעו לי די הרבה. הפייסבוק הציג לי בזמן האחרון לא מעט פוסטים שתומכים בהתלהבות באלאור עזריה. אבל בעשרים וארבע השעות האחרונות משהו אחר קורה שם.

כל אותם האנשים מהפייסבוק שלי, שתמכו בביבי, הצביעו לו ותמכו במהלכים שלו, האנשים ששיתפו את הנאומים והסטטוסים שלו, יוצאים עכשיו נגדו. חלקם אפילו קראו לו להתפטר. תוך יום, התומכים הכי גדולים שלו הפכו למתנגדים הכי גדולים אליו.

בניגוד לתקופה שלפני הבחירות האחרונות, מהרגע שבו זכה ב30 מנדטים לנתניהו יש תמיכה יחסית רחבה בעם, לפחות לפי מה שהפייסבוק מראה לי. יותר ויותר אנשים תמכו בו. עכשיו, בצעד אחד המגמה הזאת התהפכה.

ואם חשבנו שהיום יש בלאגן, חכו למחר. כבר ידוע בוודאות שהרכבות לא יפעלו מחר בבוקר. אנשים, ובעיקר החיילים שנוסעים לבסיס ביום ראשון, יתקעו באוטובוסים. את יום ראשון ה4 בספטמבר 2016, הרבה אנשים עלולים לזכור לעוד שנים בתור היום שבו סבלנו בתחבורה הציבורית, אפילו עוד יותר ממה שאנחנו סובלים בדרך כלל.

לא יודע מה אתכם, אני מחכה לסקרים שיגיעו בעוד יומיים שלושה, ולראות כמה מנדטים הם צופים לליכוד. האמת, ממש מעניין אותי מה היה קורה אם היו עושים סקר מחר בעשר בבוקר. האם לראשונה בקדנציה הזאת, התמיכה בנתניהו נסדקת?

 

תראו מה זה. דווקא האיש שידוע בחיבתו לפצל, לגרום לחלקים אחדים של העם לתקוף חלקים אחרים, האיש שהוביל בשנים האחרונות קו של הסתה ושיסוי, האיש שהביא לנו את "הערבים נוהרים לקלפיות, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", דווקא הוא מאחד את כולנו.

דווקא ביבי הוא זה שגורם לכל העם ביחד לקרוא את אותה קריאה, ולצעוק את אותה צעקה. דווקא ביבי מאחד את כולנו. מאחד את כולנו נגדו, אבל מאחד את כולנו.

מפוקימון ועד טראמפ: טיילנו בארה"ב

לפני כמה ימים חזרתי מארצות הברית. המדינה מדהימה, מהמקומות האלו שאפילו סתם ללכת ברחוב זה כיף. השתדלתי להסתכל גם בטלוויזיה מידי פעם, לקרוא את העיתונים ולנסות לראות מה קורה דרך העדשה האמריקאית, ולא רק דרך הסיקור הישראלי.

היינו בשבועיים של הוועידות המפלגתיות, וההתרחשות הייתה בהחלט מעניינת. חזרתי עם כמה מסקנות, הנה הן:

 

  • המדינה לא מפסיקה לדבר על הבחירות. לא משנה מתי תדליקו את הטלוויזיה, הכותרת תהיה על טראמפ או הילארי. זאת אומרת, אם תפתחו את פוקס ניוז הכותרת תהיה על טראמפ, אם תפתחו את CNN הכותרת תהיה על הילארי.
  • אולי אנחנו רואים את טראמפ רק כגזען וחשוך, אבל לא כך הוא מצטייר ברחוב האמריקאי. אנשים רואים אותו בתור מישהו שיכול להקל על המשק, לעזור לחברות להפסיק לייצר בסין ולהתחיל לייצר בארה"ב, לבנות מקומות תעסוקה ולהילחם במה שאף אחד לא מעז להילחם. באיזה שהוא מקום, Fuck The System.
  • מצד שני, הרבה אנשים רואים את טראמפ כהכי System. הם חושבים שמיליארדר, שנמצא עמוק בבורסות ובבנקים, לא באמת יכול להילחם בהם. "אתם תתנו לסוחר סמים ללמד את הילדים שלכם לא לעשן?" שאל אותנו אמריקאי שדיברנו איתו. בקיצור, ברני סנדרס הוא לא.
טיים סקוור | צילום: עומרי גורן
טיים סקוור | צילום: עומרי גורן

 

  • את טראמפ אפשר לסכם בצורה מאוד פשוטה. התקשרות מנסה לצייר את המועמד כלא יציב, מופרע והכי לא נשיאותי. הבעיה שלו היא שהוא פשוט עוזר להם בזה. כל יום מחדש, לפחות חמש פעמים.
  • הילארי מצטיירת כפוליטיקאית, במובן הרע של המילה. לא אוהבים אותה מאוד, אבל "יודעים מה הנזק שהיא עלולה לעשות", בניגוד לטראמפ.
  • למרות זאת, יש התרגשות מכך שלראשונה אישה מועמדת לנשיאות, זה בהחלט צעד משמעותי. עצוב רק שהוא קורה עשרות שנים אחרי מדינות כמו בריטניה, גרמניה, ואפילו ישראל.
  • לא רק הילארי. אליזבת וורן וגם מישל אובמה בלטו מאוד בנאומיהן בוועידה הדמוקרטית. מישל הוכיחה שהיא ממש לא על תקן אשתו של, ונדמה היה ששתיהן נואמות כאילו הן בעצמן מתמודדות לנשיאות. נאומים כריזמטיים, סוחפים, משכנעים ומרשימים. קלינטון היא האישה הראשונה לרוץ לתפקיד כזה, אבל נראה כאילו היא ממש לא האחרונה.
  • בדיוק כמו בישראל בשנים האחרונות, אף אחד לא אוהב את המועמדים, את שניהם. השאלה היחידה היא מי פחות גרוע מהשני. וכמו שלמדנו כאן על בשרנו, אנחנו לא באמת יכולים לדעת מי ינצח.
  • אגב, גם בבריטניה בבחירות האחרונות היו טענות דומות, ששני המועמדים לראשות הממשלה לא באמת טובים. יכול להיות שמשבר המנהיגות הזה יותר רחב ממה שאנחנו רואים?

 

  • לעמוד ליד הגראונד זירו, לראות את מגדל החירות החדש, לדעת מה קרה כאן ומה יש עכשיו, זה עושה משהו.
20160804_160522
מגדל החירות, "מרכז הסחר העולמי החדש" | צילום: עומרי גורן
  • משולש פיצה, מטר מהTime Square, עולה דולר. פחות מארבעה שקלים. משולש פיצה טעים וטוב פי אלף מישראל, במקום הכי יקר בעולם, עולה שליש מכאן.
  • בעצם, הומלס יכול להיות שבע גם אם מישהו אחד נתן לו רק שטר אחד.
  • תכלס, אפשר ללמוד הכל על המדינה דרך פיצה.
  • אגב הומלסים, אתם יכולים לנחש שלהומלס הבא תרמתי בשמחה.
"תן לי דולר או שאני מצביע טראמפ"
"תן לי דולר או שאני מצביע טראמפ" | צילום: עומרי גורן
  • זה שעל גלידה מופיעה תמונה של מנחה תוכנית הלילה ג'ימי פאלון, לא הופך אותה לגלידה טובה. תמונה של מנחה תוכנית הלילה סטיבן קולבר לעומת זאת, כן.
  • אגב סטיבן קולבר, הייתי בצילומים של אחת התוכניות שלו בניו יורק. אין ספק שמנחה תוכנית הלילה אולי הטובה ביותר בעולם הוא אדם מוכשר, מצחיק, חכם מאוד, ושוב מוכשר. אבל מעל הכל, הוא חרוץ בצורה לא רגילה.
  • אפילו בזמן הפרסומות, הוא לא נח לרגע. עובר על טקסטים, מתקן ומשייף, מצלם תוכנית שלמה כמעט בטייק אחד (בתוכנית שלמה הוא חזר על משפט פעם אחת, כשבתוכניות אחרות חוזרים לפעמים על כמה קטעים פעמיים שלוש). לשאלות של הקהל הוא יודע לאלתר מהר ובצורה בהחלט מרשימה. בקיצור, אמריקה.
אולפני הלייט שואו בניו יורק | קרדיט צילום: עומרי גורן
אולפני הלייט שואו בניו יורק | קרדיט צילום: עומרי גורן
  • אם תרצו להגיע אל בתי הנבחרים האמריקאים, בסך הכל תצטרכו לעמוד בתור לא ארוך במיוחד, בלי שום תאום מראש. לבית הנבחרים הניו יורקי למשל, לא תצטרכו אפילו לעמוד בתור כמעט, ואפילו תוכלו להגיע אל אולם המליאה. אל כנסת ישראל אפילו אנשים שזו עבודתם, כמו תומר אביטל מ100 ימים של שקיפות למשל, צריכים להילחם על אישורי הכניסה. איפה הם ואיפה אנחנו.
  • באנג'י זה כיף.
סופרמןןןןן | קרדיט צילום: עומרי גורן
סופרמןןןןן | קרדיט צילום: עומרי גורן
  • ללא ספק המראה הכי מדהים בטיול היה בסנטרל פארק. כלומר, מאות אנשים שמחזקים טלפונים ומחפשים פוקימונים בסנטרל פארק. ובמיוחד הרגע שמישהו צועק שיש פוקימון כמה רחובות משם, ומאות אנשים פשוט רצים בכבישים אחריו.
  • בעצם, בכל אתר מעניין שהיינו בו, בכל כיכר או רחוב גדול, בין עשרות למאות אנשים חיפשו פוקימונים. אם חשבנו שבארץ זה טרנד, לא ראינו כלום. עזבו אתכם בחירות, טראמפ והילארי. יש דבר אחד שמעניין את כולם. הפוקימון פשוט השתלט על העולם.

שלום, וברוכים הבאים

היי, ותודה שבאתם.

אני עומרי גורן, עוד מעט 18. גר ברחובות, אחרי תיכון, מחכה לגיוס. למדתי הנדסת תוכנה ופיזיקה בתיכון, וגם במכון וויצמן, בתוכנית בשם מ"ח.

מגיל מאוד צעיר (לא, כי עכשיו אני..) אני לא מפספס הזדמנות לכתוב. תחרויות כתיבה, עיתון בית הספר, איפה שרק היה אפשר. גם כי אני נהנה מזה, אבל גם כי חשוב לי להגיד את מה שאני חושב. אני משתדל לחפש זוויות חדשות בכל עניין, ולא מפחד גם לחפור בחומר כדי להבין מה קורה.

בשנים האחרונות השתדלתי לקחת חלק פעיל במה שנקרא "תקשורת הנוער" בישראל. שידרתי וערכתי בקול ישראל, בתוכנית הנוער והסטודנטים. שם דיברתי על חינוך, חברה, תקשורת, אקטואליה, אבל גם על הומור, קומדיה וסאטירה. כתבתי וערכתי גם ב"פרוגי", אתר הנוער של ynet, בערוץ החדשות.

כבר הרבה זמן אני מרגיש שיש לי מה להגיד. אז יום אחד פשוט שאלתי את עצמי, "למה לא להגיד את זה?". אז הנה אני כאן. נדבר על המצב בארץ, על אירועים אקטואליים, ובעיקר על איך זה משפיע עלינו.

חוץ מלכתוב, אני עובד בצוות האלגוריתמים של חברת הסטארטאפ EarlySense. אנחנו מפתחים חיישן שללא מגע יודע לנטר דופק, נשימה ושינה. הוא נמצא בבתי חולים, ויודע להתריע על מצבים מסכני חיים, וגם בבתים פרטיים, ויודע להציג ניתוחי שינה מרשימים.

מוזמנים גם לעקוב אחרי בפייסבוק. אני אשתדל להיות מעניין, קצר וקולע, לכם נשאר רק להגיע ולקרוא.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑