איך טראמפ הצליח להגיע עד לכאן?

דונאלד טראמפ. קרדיט צילום: מייקל ווידן, ויקימדיה

דונלד טראמפ. החידה שמטריפה את העולם בשנה האחרונה. אף אחד לא מצליח להבין איך הוא הגיע עד לשם. בשנת 2000, כשמשפחת סימפסון דיברו בצחוק על "הנשיא טראמפ" העתידי (שכבר אז היה אישיות תקשורתית ססגונית), זה היה מופרך לחלוטין.

כאשר טראמפ הכריז על הריצה לנשיאות, מיהר סטיבן קולבר, שהיה בפגרה של כמה חודשים בין תוכניות טלוויזיה שונות, להעלות ליוטיוב פרודיה על ההכרזה. הוא הסביר מאוחר יותר ש"היינו בטוחים שטראמפ לא ישרוד עד שאחזור לשדר בטלוויזיה, ולא רצינו לפספס הזדמנות לצחוק עליו". ובכן… בסופו של דבר, נאלץ סטיבן לדבר עליו כמעט בכל תוכנית. איך לעזאזל הוא הצליח להגיע כמעט הכי קרוב שאפשר לנשיאות ארצות הברית?

אולי דווקא כי הוא לא עושה את מה שציפו ממנו, הוא מגיע הרבה יותר רחוק ממה שציפו ממנו.

דונלד טראמפ הצליח בחודשים האחרונים להגדיר מחדש את גבולות הפוליטיקלי קורקט. כלומר, את גבולות החוסר בפוליטיקלי קורקט. החל מאוגוסט 2015, אז הוא התחיל את הקמפיין שלו לנשיאות, הוא אמר את כל מה שאסור לו להגיד, ועשה את כל מה שאסור לעשות. ובכל זאת, הוא עומד על בערך 40 אחוזי תמיכה. גם אם הוא לא יגיע לנשיאות (כפי שמסתמן כרגע), חייבים להודות שהתמיכה שהוא זוכה לה היא מרשימה.

טראמפ זוכה לתמיכה הכל כך משמעותית הזו, למרות שאף אחד לא חשב שהוא ישרוד את הפריימריז. אולי דווקא כי הוא לא עושה את מה שציפו ממנו, הוא מגיע הרבה יותר רחוק ממה שציפו ממנו.

אומנם זה קצת השתנה בשבועות האחרונים, אבל במהלך השנה וחצי שבה רץ טראמפ לנשיאות הריטואל היה קבוע – דונלד אומר משהו מטורף, התקשורת כולה עוסקת יומיים בכמה שטראמפ מסוכן וכמה אף אחד לא יצביע לו בגלל זה. ואז באים הסקרים, שרוצים להראות כמה הוא נחלש, ובעצם מגלים שטראמפ רק מתחזק. זה באמת נשמע מטורף.

צריך לזכור, שטראמפ לא נחת משום מקום. הוא אחד מאנשי העסקים המפורסמים ביותר באמריקה, ואחד מהאישים הבולטים בתרבות האמריקאית בשנים האחרונות. איפה שלא תסתובבו במנהטן תראו את השם שלו, על מגדלי טראמפ הרבים. הפנטאוז שהוא מחזיק באחד המגדלים המרכזיים שלו מרוהט כולו בזהב. גם בווגאס תוכלו לבקר באחד מבתי הקזינו של חברת "טראמפ". הוא הנחה, הפיק והשתתף בתוכניות ריאליטי רבות. באתר IMDB הוא מאוזכר למעלה מ200 פעמים בסרטים וסדרות, בהן שיחק והופיע (בעיקר בתפקיד עצמו). הוא תמיד נוסע במחלקה הראשונה – של מטוס ה"טראמפ פורס 1". מטוס הבואינג 757 הפרטי שלו (כן, בואינג 757 פרטי) כולל חדר שינה, חדר טלוויזיה עם מערכת קולנוע, חדר אוכל, אמבטיה מצופה זהב, ועוד חדרים מנקרי עיניים. אין שום תיעוד רשמי להונו של טראמפ, אבל זה לא באמת משנה – טראמפ חיי את חייו כאחד האנשים העשירים ביותר באמריקה.

"תן לי דולר או שאני מצביע טראמפ" | צילום: עומרי גורן

פצצת רייטינג לזמן קצוב

האמת, שאחת הסיבות שטראמפ התחזק נעוצה בכך שהתקשורת לא האמינה בו. רוב העיתונאים חשבו מצד אחד שהוא לא ישרוד את השבועות הראשונים. מצד שני, הם מכירים אותו טוב ויודעים איזו פצצת רייטינג הוא. הם הבינו מהר מאוד שיש להם מתנה ענקית לפרק זמן קצוב, והם רצו לנצל אותה.

מיד אחרי שטראמפ החל את המירוץ לנשיאות, לא היה אחד בתקשורת שלא דיבר עליו. אף אחד לא רצה לפספס את זה. בכוונה מאוד ברורה, נתנה התקשורת במה מאוד נרחבת לטראמפ. כמובן, דאגו העיתונאים לבקר אותו כל פעם שהציגו את דבריו, אבל נדמה כאילו זה לא ממש השפיע.

לפני כמה חודשים ביקרתי באולפנים של אחת מתוכניות הסאטירה המרכזיות כאן בארץ, ושוחחתי קצת עם הצוות. שאלתי אותם על אחד הפוליטיקאים הישראלים המפורסמים והפרובוקטיביים, שעלה לכותרות באותו יום. לפני שהספקתי לסיים את השאלה, הם ענו בצורה מאוד חדה – בתוכנית שלהם לא נשמע עליו מילה. הם החליטו מראש לא לתת במה לפרובוקציות שלו, גם כאשר הם מבינים שזה עלול לגרום להם לפספס אייטמים שיכלו להיות פופולריים מאוד. לפי דעתי, זה צעד אמיץ.

תמיד כדי ללכת נגד הזרם צריך להיות אמיצים. בטח ובטח כשאתה עלול להפסיד מזה משהו, במקרה הזה רייטינג. כנראה גם שבסופו של עניין זה לא באמת משנה. אותו פוליטיקאי פרובוקטיבי זכה לתהילה גם בלי שאותה תוכנית דיברה עליו. טראמפ היה זוכה לכזו תמיכה אפילו אם הייתה מחליטה אחת הרשתות שלא לסקר אותו כלל. אבל העניין הוא גדול יותר.

אם כל הרשתות היו נותנות זמן מסך שווה לכל המועמדים לנשיאות (או, נניח, לכל המועמדים הרפובליקנים לקראת הפריימריז) יש מצב שטראמפ באמת לא היה שורד אותם. אבל אין סיכוי שזה היה קורה. מעטים הם אנשי התקשורת שמוכנים לוותר על רייטינג בשביל משהו שולי ופעוט כמו "טובת המדינה". באמת, אתם חושבים שנהיה מוכנים לוותר על קצת כסף והשפעה בשביל שנוכל לחיות כאן טוב יותר?

תכלס, גם כאן אצלנו השיקול העיקרי הוא רייטינג. רייטינג שמתרגם לכוח, יכולת השפעה וגם כסף. זה מגיע לפעמים משיקולים טובים – אם נדבר רק על "דברים חשובים" ולא יהיה אכפת לנו מרייטינג, אז כשנרצה להגיד משהו חשוב אף אחד לא ישמע אותנו. אבל רוב הפעמים – זה מגיע מהשיקולים המסחריים. זאת כנראה הסיבה שגם כאן, יכולים בקלות לצמוח להם טראמפים פופוליסטים. לא צריך שיהיה קשר בין מה שאתה אומר לעובדות, לא צריך לקיים הבטחות, צריך רק להגיד משהו מספיק פרובוקטיבי, כדי שכל המהדורות יגידו את השם שלך שוב ושוב.

למה בכלל צריך פוליטיקלי קורקט?

אבל אי אפשר להתעלם מעוד דבר חשוב שטראמפ מצליח לעשות. אנחנו יכולים לא לאהוב את מה שהוא אומר, אנחנו יכולים לחשוב שהאמירות שלו מסוכנות ונוראיות, אבל יש אחרים שחושבים אחרת. טראמפ הצליח לזהות בצורה מדהימה, ולהחדיר בשקט בין פרובוקציה לפרובוקציה, מסרים משמעותיים על הכלכלה והחברה האמריקאית. מסרים שמיליוני אמריקאים מצליחים להתחבר אליהם.
כשכולנו מתעסקים באמירה שלו שהמהגרים המקסיקנים הם "אנסים, פושעים, וחלקם אני מניח גם אנשים טובים", או ברעיונות ההזויים על החומה בין מקסיקו לארה"ב, אנחנו מצליחים להתעלם מהמסר ששומעים המוני אמריקאים – לא רק אתם מפחדים מהמהגרים, ואנחנו נטפל בהם. כשטראמפ אומר בצורה מצחיקה China בכל נאום שלו, אנחנו מתרכזים בלצחוק ולא שמים לב שהוא מדבר על בעיות רגולציה שגורמות לתעשיות שלמות לעבור ליצור זול יותר בסין.

אנחנו לא שמים לב שהוא מדבר על מחסור במקומות תעסוקה, על נטל המיסים, על דאע"ש, על היחסים עם רוסיה, על נשק גרעיני, על איראן, על שחיתות, על תקשורת מגויסת. הוא מדבר על נושאים שמאוד חשובים להמון אמריקאים. יכול להיות שהוא לא באמת יצליח לשנות אותם, יכול להיות גם שהוא לא מציג דעה אמיתית ועמוקה על אותם נושאים, יכול להיות שהוא מציג דעה מנותקת מהמציאות שמבוססת על עובדות שגויות. אבל זה לא משנה – הוא מדבר על זה ואומר את מה שהרבה חושבים.
טראמפ לא מפחד, לטוב ולרע. הוא מוכן להגיד דברים שאף אחד לא מוכן. הוא מוכן להגיד דברים שהמונים חושבים, אבל אף פוליטיקאי אחר לא מוכן להגיד. הוא מוכן לוותר על הפוליטיקלי קורקט, ולעזאזל מה שיגידו עליו. סך הכל זה עבד לו בשנה האחרונה דיי טוב.

פוליטיקלי קורקט תפס מצוין בתקשורת, בפוליטיקה, ובכל מקום שצריכים לשמוע אותך יותר מחמישים אנשים. הוא לא תופס בשיחות סלון, בשיחות הפוליטיות בכיתה, בוואטספ, וגם לא ברשת. הרבה אנשים מאמינים בכל ליבם בדעות מאוד לא פוליטיקלי קורקטיות. אז הנה, מגיע טראמפ ואומר אותן. הוא אומר את מה שכולם מאמינים בו ואף אחד לא מעז להגיד. מגיע טראמפ ואומר שהמלך הוא עירום. כשחושבים על זה ככה, זה לא מפתיע שהוא זוכה לכל כך הרבה תמיכה.

משהו פה השתנה

אם בדיבייט טראמפ היה קצת פחות מפחד, קצת יותר עוקצני וקצת יותר חריף, מצבו היה אחר. אולי, אם הוא היה מתכונן קצת יותר לדיבייט וזונח לרגע את יכולות האלתור הדיי מרשימות שלו, הוא היה נשמע הרבה יותר משכנע. מצד שני, יכול להיות שבמקום שבו הוא חייב להתעמת עם העובדות, להגיב לכל האשמה ולא תמיד יכול להגיד את המילה האחרונה, הוא מאבד את היתרון הכי גדול שלו. הדעות שלו, שלא תמיד מבוססות על עובדות אמיתיות או על קשר עם המציאות אלא על תחושות של האמריקאי הממוצע – נשמעות חלשות הרבה יותר. האמירות שלו לא משתנות, אבל פתאום זה נראה כאילו הוא פחות בטוח בהן.

המרוץ הזה עוד פתוח. בישראל הבחירות התהפכו בשלושה ימים. כבר מספיק פעמים אמרו שטראמפ הולך לקחת, ואז שהילארי תנצח, ואחר כך שדונלד יהיה הנשיא הבא, ובעצם קלינטון הנשיאה אבל עכשיו על בטוח על אמת. למרות שעכשיו באמת נראה כאילו הילארי קלינטון תהיה הנשיאה הארבעים וחמש של ארצות הברית, אני באמת מפחד להמר. חוץ מזה, אם יש משהו שלמדנו ממערכת הבחירות הזאת, זה שאם אנחנו מצפים למשהו – יקרה בדיוק ההפך. בכל מקרה, מה שבטוח זה שמשהו השתנה פה.

כללי המשחק לא יהיו אותו דבר, הפוליטיקלי קורקט לא יהיה אותו דבר. אנשים פחות יפחדו להגיד דברים שנתפסים כגזעניים וקיצוניים. מה שלא ישתנה כנראה, זאת החשיפה שהם יקבלו. קשה לי להאמין שיקומו עוד הרבה עורכים כמו עורך תוכנית הסאטירה ההיא. התקשורת המסחרית לפחות, עדיין תעדיף להראות את מה שמביא רייטינג במקום לדבר על הדברים החשובים באמת.

כנראה שאנחנו נמשיך להסתכל רק על הפרובוקציות במקום על הדברים החשובים שנאמרים מאחוריהן. נמשיך להשמיע את המשפט הפרובוקטיבי, מיד אחריו לגנות את הגינויים שאף אחד לא באמת שומע, ולא ננסה להתעמת עם הטענות האמתיות שנשמעות בין לבין. נראה כאן יותר פופוליסטים שרוצים, וסלחו לי על משחק המילים הילדותי, לתפוס טרמפ על דונלד, ולצערנו – נמשיך לראות תקשורת שמשתפת עם זה פעולה.